רַחֲמָנָא, דְעָנֵי לַעֲנִיֵּי עֲנֵינָא.
רַחֲמָנָא, דְעָנֵי לִתְבִירֵי לִבָּא, עֲנֵינָא
איך מתיישבות מילים כואבות כל כך על ניגון שמח כל כך? מה שמח כאן, ומה טוב בלהרגיש עני שפל-רוח ושבור-לב?
הדיכאון הוא מחלת נפש, העצב אוטם את הרגש, משטיח את האישיות והופך אותה לפאסיבית. הוא זולל לנו את הבטריה עד שאין לנו כוח לצאת מהמיטה. מעצב שכזה עלינו לברוח. בכי של יללה ורחמים עצמיים לא מתחבר ולא יתחבר לעולם לשמחה.
אבל יש גם בכי אחר, בכי פותח, מטהר ומקל. אדם כואב מגלה בתוכו עוצמות שכלל לא ידע על קיומן. לב שבור פורץ דרך לאוצרות גנוזים ומעניק לאדם אנרגיה להפוך את העולם. לב מדמם מחדד את תשומת הלב שלנו, הופך אותנו לרגישים וחשים יותר, אנחנו רואים אחרת ושומעים אחרת. וכן, למרות שהעיניים נפוחות מבכי, שמחה דקה מופיעה מאי-שם ומזרימה לנו חמצן.
בזוהר הקדוש, המביע את סודות התורה בשפתו המיוחדת, כתוב משפט מדהים: "בכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא, וחדווה תקיעא בליבאי מסטרא דא" [בכייה תקועה בלבי מצד זה, וחדווה תקועה בלבי מצד זה].
למרבה הפלא, הלב מצליח לאחוז בקצוות מנוגדים בבת אחת. כאב השגיאה מכוון ומדייק אותנו, משיב את הנפש לעצמה. הראש הופך לצלול וחדרים אטומים בלב סוף סוף נפתחים. כל דמעה מצידו האחד של הלב, מוסיפה שמחה בצידו השני.
אנחנו עומדים ביום הכיפורים ושרים בשמחה מתוך שברון הלב שלנו. העיניים דומעות והלב נטהר. בשמחה ובכאב אנחנו נפרדים סוף סוף מהשגיאות שדבקו בנו כל השנה, מהטעויות שלא הצלחנו לעזוב. סליחה שפגענו בך, אבינו האהוב, סוף סוף אנחנו מצליחים לבכות את זה החוצה.
להאזנה לסיפורו של הניגון בהסכת 'הללו'- לחצו כאן