קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי.
אח יקר,
שיחה קשה עברנו אתמול, נעה חליפות בין האשמות, כמעט צעקות והרבה דמעות. העמדות התחלפו, חצי מהזמן טענת בלהט שאין תשובה לשאלה העמוקה, וחצי מהזמן טענת שאין בכלל שאלה.
מה החיים האלה, לאן הולך הכל, מאיפה בא הכל? עדיף לברוח לאיזה ארטיק, לחו"ל, לעשן, במילא לא תהיה תשובה לשאלה הכי מציקה הזו. אם אני לא יודע למה אני חי, אז בשביל מה לקום בבוקר?
הקול הזה שמדגדג ומציק, הוא קולו של אלוקים. הוא דופק לך בלב בעדינות וגם בחזקה, ולמרות שאינך מודע לכך, כולך בהידברות ארוכה איתו. לא פשוט. לפעמים אפילו מעצבן.
התשובה איננה מנוסחת כי היא עמוקה ממילים. היא סוג של נוכחות, קרובה, אינטימית. אתה מבין מה זה כשאין סוף, אין גבול, אין התחלה, חודר לך לתוך הלב וקורא לך "רעייתי"? זה לא פחות מטירוף. וזה מרגש עד כלות.
עם מי אתה מתכסח בכזאת עצמה, מאיפה הרעד בלב אם אין שאלה, אין תשובה ואין בכלל? הוא מקיש על כל מיני דלתות בדרכים היצירתיות שלו. כשדברים מגיעים לא כמו שדמיינו אותם, יש לנו נטייה להתכחש. מצחיקים אנחנו.
פתחי לי אחותי, מתחנן הניגון. לא אדם זר דופק על דלתך. לא אלוקים מרוחק שרוצה לשעבד ולדפוק לך את החיים. חדר פנימי בתוך הלב מבקש לבקוע החוצה, להתגלות ממך אליך. עצמי עיניים והקשיבי לדופק.