האדרת והאמונה, לחי עולמים.
הבינה והברכה, לחי עולמים.
הגאווה והגדולה, לחי עולמים.
הדיעה והדיבור, לחי עולמים.
ההוד וההדר, לחי עולמים.
הועד והותיקות, לחי עולמים.
הזיו והזוהר, לחי עולמים.
החיל והחוסן, לחי עולמים.
הטכס והטוהר, לחי עולמים.
היחוד והיראה, לחי עולמים.
הכתר והכבוד, לחי עולמים.
הלקח והליבוב, לחי עולמים.
המלוכה והממשלה, לחי עולמים.
הנווי והנצח, לחי עולמים.
הסגוי והשגב, לחי עולמים.
העוז והענוה, לחי עולמים.
הפדות והפאר, לחי עולמים.
הצבי והצדק, לחי עולמים.
הקריאה והקדושה, לחי עולמים.
הרון והרוממות, לחי עולמים.
השיר והשבח, לחי עולמים.
התהלה והתפארת, לחי עולמים.
הקרקע שעליה אנו דורכים נסדקה פתאום. העולם שנראה היה יציב ואיתן נעשה שברירי. אי הוודאות גדלה והולכת. לאן הולכים? מה יקרה מחר?
בימים כאלו היהודי המאמין נושא עיניו למרום. למקום שבו נמצאות התשובות. שממנו רואים את התוואי והנתיב. שבו הכל צפוי, מנוּוט ומכוּון. אל בורא העולם ומנהיגו.
בשבתות ובחגים, בראש השנה וביום הכיפורים, אנו אומרים, או נכון יותר: שרים, את הפיוט הקדום "האדרת והאמונה לחי עולמים".
על הפיוט הזה כתבו הקדמונים כי הוא שיר שבח שהמלאכים שרים לבורא, בשעה שבני ישראל כאן בעולם הזה אומרים את תפילת 'ברוך שאמר'. הפיוט הזה מבטא את ההכרה שכל המעלות והשבחים ראויים לבורא יתברך. האדרת והאמונה היא שלו, וגם הבינה והברכה, ועד השיר והשבח והתהילה והתפארת. הוא השלמות המוחלטת, כליל המעלות.
בחסידות חב"ד נהוג לשיר את הפיוט ברוב עם בבית הכנסת, ויש לו כמה נעימות.