עַל הַסֶּלַע הָךְ וַיֵּצְאוּ מָיִם.

חג הפסח. בני ישראל יוצאים מעבדות לחירות.

על המצרים מונחתות מכות קשות, זו אחר זו,
עד שהקליפה נשברת ומשלחת את עם ישראל לחופשי.

משה רבינו מוביל את העם לעבר הר סיני, אוחז בידו את "מטה האלוקים". בני ישראל מביטים במטה הזה בחשש וברעדה.

מטה הזה הנחית מכות כואבות על המצרים. זה "מטה האלוקים", הם חושבים בליבם – כלי לענישה ולעשיית דין.

ואז בא הרגע שהעם צמא למים. המדבר צחיח, "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם".

אומר הקב"ה למשה: קח את המטה הזה, שבו הכית את היאור, והכה בסלע, וממנו ייצאו מים רבים.

משה מכה את הסלע ובני ישראל רואים את הפלא – אותו מטה שהיכה והעניש את המצרים, הוא שמביא מים וברכה לעם ישראל (כפירוש רש"י שמות, יז,ו).

"על הסלע הך וייצאו מים" (מתוך תפילת גשם)  – הקב"ה מראה לנו שהדבר שממנו אנו חוששים, הוא עצמו נהפך למקור הישועה.