יהושע לימוני
הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ, זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד. עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ, נְאֻם ה
בתפילת מוסף של ראש השנה, בברכת הזיכרונות, אנו קוראים את הפסוק "הבן יקיר לי אפרים", וקריאתו מלווה תמיד בהתרגשות מיוחדת. לא פלא שהפסוק הזה זכה ללחנים רבים, שניסו לבטא את עוצמת הרגשות הטמונה בו.
תורת החסידות מסבירה את עומק האהבה שבין הקב"ה לעם ישראל, כפי שהיא מתבטאת בפסוק זה. בני ישראל הם "הבן יקיר לי" של הקב"ה, והם ה"ילד שעשועים" שלו. אהבתו של הקב"ה גדולה ועמוקה כל-כך, עד שכל אזכור של בניו גורם ל"המו מעיי לו" ול"רחם ארחמנו".
המגיד ממזריטש ממשיל את הקשר העמוק בין עם ישראל לקב"ה לאב ששלח את בנו למרחקים, שגם כאשר הבן נמצא בריחוק מקום ממנו, דמותו חקוקה במוחו. וכך בני ישראל חקוקים כביכול ב'מחשבתו' של הקב"ה, היינו שהם כל הזמן חקוקים בפנימיותו. לכן בני ישראל הם ה"ילד שעשועים" של הקב"ה, היינו שהם גורמים לו תענוג נפלא. הקב"ה מתענג כביכול מכל אחד ואחת מאיתנו. בחסידות מבואר שתענוג זה אינו כמו שאדם מתענג בדבר שחוץ ממנו, אלא זה 'תענוג עצמי', הקשור לעצמיותו ולפנימיותו.
הזכרת פסוק זה בתפילת ראש השנה קשורה למהותו הפנימית של היום. ביום הזה הקב"ה מוכתר על-ידינו מחדש למלך ישראל ומלך העולם. עבודתנו מעוררת כביכול למעלה את העונג שבמלוכה על העולם. הכוח שלנו לעורר את העונג של הקב"ה נובע מהיותנו "ילד שעשועים" שלו. והפסוק מסיים ב"רחם ארחמנו" – הקב"ה מגלה את הרחמים העצמותיים שלו ומעניק לכולנו שנה טובה ומתוקה, בגשמיות וברוחניות, שנת גאולה וישועה.
את הניגון הזה הלחין החסיד הידוע ר' שלום חריטונוב, ששימש שוחט ובודק בעיר ניקולייב באוקראינה. לאחר המהפכה הקומוניסטית נרדף בידי השלטונות, שאסרו את השחיטה הכשרה, ונפטר בטרם מלאו לו חמישים שנה. הוא נהג להתפלל באריכות, בדרך החסידות, ובתוך תפילתו המעמיקה היו פורצים מליבו ניגונים, ובהם הניגון "הבן יקיר לי".