אביתר בנאי
אך לאלוקים דומי נפשי כי ממנו תקוותי, אך הוא צורי וישועתי משגבי לא אמוט.
"תנועות ניגון זה משמשות כעין גשר המעביר את האדם מגשמיותו וענייניו לאוירה מעולה וסביבה של קדושה. מבבא לבבא מתגבר הרגש, שמפשיר הכפור והגלידה ומחמם הנשמה בגעגועים של מעלה", כך נכתב בספר הניגונים ונדמה שאין הגדרה קולעת מדברים אלו הממצים את מהותו של הניגון המיוחד על מילות הפסוק מפרק ס"ב שבתהלים.
על פי אחת המסורות הלחן הוא עתיק, עוד מימי האדמו"ר הזקן בעל התניא.
קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי.
אח יקר,
שיחה קשה עברנו אתמול, נעה חליפות בין האשמות, כמעט צעקות והרבה דמעות. העמדות התחלפו, חצי מהזמן טענת בלהט שאין תשובה לשאלה העמוקה, וחצי מהזמן טענת שאין בכלל שאלה.
מה החיים האלה, לאן הולך הכל, מאיפה בא הכל? עדיף לברוח לאיזה ארטיק, לחו"ל, לעשן, במילא לא תהיה תשובה לשאלה הכי מציקה הזו. אם אני לא יודע למה אני חי, אז בשביל מה לקום בבוקר?
הקול הזה שמדגדג ומציק, הוא קולו של אלוקים. הוא דופק לך בלב בעדינות וגם בחזקה, ולמרות שאינך מודע לכך, כולך בהידברות ארוכה איתו. לא פשוט. לפעמים אפילו מעצבן.
התשובה איננה מנוסחת כי היא עמוקה ממילים. היא סוג של נוכחות, קרובה, אינטימית. אתה מבין מה זה כשאין סוף, אין גבול, אין התחלה, חודר לך לתוך הלב וקורא לך "רעייתי"? זה לא פחות מטירוף. וזה מרגש עד כלות.
עם מי אתה מתכסח בכזאת עצמה, מאיפה הרעד בלב אם אין שאלה, אין תשובה ואין בכלל? הוא מקיש על כל מיני דלתות בדרכים היצירתיות שלו. כשדברים מגיעים לא כמו שדמיינו אותם, יש לנו נטייה להתכחש. מצחיקים אנחנו.
פתחי לי אחותי, מתחנן הניגון. לא אדם זר דופק על דלתך. לא אלוקים מרוחק שרוצה לשעבד ולדפוק לך את החיים. חדר פנימי בתוך הלב מבקש לבקוע החוצה, להתגלות ממך אליך. עצמי עיניים והקשיבי לדופק.
ניגון ללא מילים
ניגון שמחה מפורסם שהגיע מהעיירה קלימוביץ' שבבלארוס. בקלימוביץ' התגוררו כמות גדולה של חסידי חב"ד, מהם השתמרו ניגונים רבים.
הניגון המדובר הוא מהמוכרים ביותר כיום, והוא מושר בהזדמנויות שונות ובמיוחד ברגעים בהם השמחה מתפרצת והרגליים כמו רוקדות מאליהם.
צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם: כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ.
בנוהג שבעולם, צמא מצמיא ועייפות מעייפת. רגשות שליליים מכפילים את עצמם בעזרת הדמיון, וכמו בהתבוננות במראה כפולה, נראה שלא יהיה לזה סוף. לפני שנשתגע, אנחנו מסיחים את דעתנו מהכאב הצורב ומחליפים את מצב הרוח לאופטימי יותר, כי געגוע ללא מוצא פשוט כואב מדי. אבל לרוחניות יש כללים אחרים.
ערגה וכיסופים אל מה שמעבר לגבולות העולם לוקחים אותנו למקום אחר והצמא עצמו הופך לרוויה. "במקום שרצונו של אדם – שם הוא", אמר מייסד החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, ולימד אותנו שהרצון מעניק לנו כנפיים מיוחדות. חלומות גשמיים לא תמיד מתגשמים – אבל געגועי הנשמה מצליחים להגביה אותה מהקרקע אל המקום אליו היא כמהה. אין מחיצה שיכולה לעצור את הנשמה ממרוצתה אל חיק אביה שבשמים.
געגוע משנה מציאות. הרעיון המרענן הזה טמון בין צלילי הניגון. "צמאה לך נפשי!" כואב דוד המלך הגולה במדבר יהודה, ובמקביל אליו זועק הניגון העולה כנחשול מן הלב. "כמה לך בשרי... כן בקודש חזיתיך" – ה"כן" מתפרש כ"הלוואי", אני כמה, הלוואי שבקודש אחזה בך, כי אני מרגיש כל כך מיובש, כל כך רחוק מזה. ואז מגיעה ההפתעה.
אחרי פעמיים שבהן הניגון מזדקף אל על בכאב, בפעם השלישית הוא רגוע, שליו והופך לסוג של הכרזה חגיגית: "כן! בקודש חזיתיך!". "הלוואי שאגיע" גרם לכך ש"הנני". הגעתי אבא. אני פה, איתך בארמון, והלוואי שהעונג שבקרבה הפתאומית לא יקהה את הגעגוע שהיה לי במדבר.
וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה
תפילת 'כָּל נִדְרֵי', הפותחת את צום יום הכיפורים, מעבירה רטט בלב כל יהודי. לא משנה מי אנחנו, איך אנחנו נראים, באלו דעות אנחנו מחזיקים, מה עשינו ומה לא עשינו – עכשיו כולנו עומדים בבית הכנסת ומתחברים לנקודה היהודית העמוקה והפנימית ביותר שבמעמקי נפשנו.
יום הכיפורים מביא עימו את הסליחה והמחילה מפני שהוא מרים אותנו לנקודה שמעבר לחטאים ולמשוגות. הוא חושף את הקשר הבלתי-ניתן לניתוק בין היהודי לבין הבורא. את הנקודה שבה כולנו בעצם יהודים חמים, טהורים, מלאי אהבה לבורא העולם.
תפילת 'כל נדרי' מבטאת את ההשתחררות מהקשרים שכבלו אותנו במהלך השנה שחלפה. אנו מתירים את הנדרים, מתירים ופותחים את התסבוכות, משחררים את הפקעות שבהן נכרכה נפשנו. מעכשיו איננו כבולים עוד. אנחנו פותחים דף חדש ומתמלאים תקווה לשנה טהורה ונקייה יותר.
בסיום 'כל נדרי' מכריזים החזן והקהל שלוש פעמים את הפסוק "וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה".
זו התשובה של הבורא להצהרת 'כל נדרי' שלנו. הוא משגר אלינו את סליחתו ורואה את חטאינו כשגגות – דברים שלא באמת התכוונו לעשותם. כשלנו ומעדנו בשגגה, אבל חזרנו לצעוד בדרך הישרה, והבורא מושיט לעברנו את ידו האוהבת: "סלחתי".
בחסידות חב"ד שרים את "ונסלח" בנעימה בעלת עומק מיוחד, שבה בכל פעם עולים לנקודה עמוקה ופנימית יותר.
להאזנה לסיפורו של הניגון בהסכת 'הללו'- לחצו כאן